מרווה: סוגים, זנים, גידול נכון וקציר

אתה מכיר מרווה מהגינה שלך. מעטים יודעים על מגוון המינים והזנים שלו: מרווה אפרסק, מרווה מלון טל דבש ואחרים.

שייך למשפחת המנטה מרווה (סלביה) הוא אחד מצמחי הצמחים המגוונים ביותר שתוכלו לגדל בגינה שלכם. המכונה באופן מדעי Salvia, השם נגזר מ-salvus (בריא) או salvare (לרפא). כי העשב הטעים תמיד היה מוערך לא רק במטבח, אלא גם ברפואה המסורתית. חלקם נוספים עדיין מעובדים כצמחי נוי, בעוד השאר הם בעיקר צמחי בר. חלק גדול מהמרווה הגדלה באופן מסחרי משמש לייצור שמנים אתריים וניחוחות.

מיני מרווה ידועים במבט חטוף

בנוסף לתבלין הידוע ו מרווה גן (Salvia officinalis) ישנם אינספור סוגים אחרים של סלוויה. ה מגוון מרווה כולל כ-800 עד 900 מינים שונים. לחלקם יש גם משמעות לבני אדם והם משמשים לעישון או כצמחי מרפא קולינריים. סוגי המרווה השונים נבדלים באופן משמעותי לא רק בשימוש בהם. ספקטרום הצבעים של הפרחים נע, למשל, מכחול קלאסי לסגול-לילך, כתום וורוד ועד לאדום ארגמני עז. רק כמה מינים נבחרים מוצגים להלן.

• מרווה קליבלנד (Salvia clevelandii)
• מרווה פירות (Salvia dorisiana)
• תבלינים ומרווה גינה (Salvia officialis)
• מרווה מלון טל דבש (Salvia elegans)
• מרווה מעושנת הודית (סלביה אפיאנה)
• קליירי סייג (סלביה sclarea)
• מרווה פרואנית (Salvia discolor)
• מרווה אפרסק (Salvia greggii)
• מרווה דומדמניות שחורות (Salvia microphylla)

יש גם אינספור סוגי מרווה אחרים. אם למנות עוד כמה: מרווה פירות (סלביה דוריסיאנה), מרווה שיח (Salvia heerii), מרווה ספרדית (Salvia lavandulifolia) והחכם הזוחל (Salvia nevadensis). הצ'יה המקסיקנית (סלוויה היספניקה) גדל כדי להשיג את זרעי הצ'יה שנמצאים כרגע באופנה. מין זה, גם אם השם המדעי מרמז על כך, אין לקשר עם החכם הספרדי (Salvia lavandulifolia) יכול להתבלבל.

זנים של מרווה גינה

במהלך מאות השנים האחרונות, צורת הבר של המרווה גדלה ונבחרה יותר ויותר. הדגש כאן היה בעיקר על תפוקה וארומה. זן המרווה Extrakta, למשל, מחזיק בשיא בתכולת השמנים האתריים. מכיוון שהפרחים נוטים להוות מכשול, במיוחד לגידול עשבים מסחריים, קיים זן מרווה שאינו פרח עם זן שאינו פרח. בשנים האחרונות הופיעו זנים ססגוניים במיוחד כמו קרם דה לה קרם, טריקולור או רוטמול. להלן אנו מציגים בקצרה כמה גזעים חדשים מנוסים וטובים:

• אלבה: זן מרווה פורחת לבנה עם הרגל קומפקטי למדי; מתאים גם לשמירת סירים; ארומה עזה ונעימה; מעט מריר.
• גן הר: מגוון של מרווה עם עלים גדולים ורחבים; לכן מתאים באופן אידיאלי להכנת Saltimbocca או דומה; ארומה טובה מאוד; צמיחה קומפקטית למדי.
• קריספה: זן מרווה בעל מראה מיוחד מאוד: העלים רחבים למדי, אווריריים ומסולסלים בבירור בקצוות; ארומה טובה מאוד.
• חלץ א: רבייה עם תכולה גבוהה מאוד של שמנים אתריים; עז במיוחד בטעם ומתאים גם לעישון; מכיוון שצריך רק כמה עלים לתיבול, צמח אחד בגינה מספיק בדרך כלל.
• ננה אלבה: כמו ננה, רק עם פרחים לבנים; ארומה נעימה; מתאים היטב לגידול בעציצים.

• ננה: כפי שהשם מרמז: זן קומפקטי מאוד עם עלים קטנים וצרים; אידיאלי לתרבות במרפסת.
• נצרת: זן מאוד פלומתי וכסוף מישראל; העלים מוארכים, צרים; ארומה טובה מאוד, עזה.
• לא פרח: אם לא מגדלים מרווה כצמח נוי, אלא רק כדי לקצור את העלים, כדאי להשתמש בזן זה. זה לא יוצר פרחים ויכול להכניס את כל האנרגיה שלו ליצירת זרעים ועלים. טעים וטוב מאוד.
• רוזה: זן פורח ורוד יפה במיוחד; לזן עלים קטנים למדי, אך בעלי ארומה מתקתקת.
• וינדק: עלים דומים בגודלם וארומה טובה לברגגרטן, אך נמרצים יותר; די לא מתאים לתרבות בסיר; אבל ארומה טובה מאוד וגודל עלה אידיאלי לעיבוד במטבח (סלטמבוקה וכו').

זני מרווה עם עלים מגוונים:

• קרם דה לה קרם: מגוון מרווה עם לכה לבנה שמנת, במיוחד בשולי העלים; דו-גווני: לבן שמנת - ירוק.
• Aurea: זן ידוע של מרווה, המכונה לעתים קרובות גם מרווה זהב; עלים מגוונים צהובים עד ירוקים צהובים; טעם טוב.
• Purpurascens: עלים של נצרים גבוהים יותר וצעירים יותר בצבע סגול; מאוחר יותר הם הופכים לירוק-אפרפר; מראה יפה, טעם טוב, אבל דומה לזן הטריקולור, עמיד רק בחלקו.
• טריקולור: זן בעל מראה עלים יפה במיוחד: העלים צבעוניים לבנים-ירוקים, כאשר עלי הנבטים הגבוהים הופכים לסגול לוורוד. דורש מיקום מוגן היטב בגרמניה מכיוון שהוא פחות סובלני לכפור מאשר זנים אחרים.

טיפוח מרווה הגן

המרווה מצאה את דרכה מהים התיכון אלינו, אבל אפשר להכין אותה גם אצלנו לגדל מרווה. הצמח אוהב קרקעות עמוקות, מעט אבניות, חדירות למים. בדומה ללבנדר, המרווה אוהבת אותו גיר. קרקעות חומציות מדי יש להכין בהתאם עם סיד גינה. המיקום צריך להיות שמשי מאוד, חם ומוגן. אם אתה רוצה לעשות משהו טוב עבור עשב, אתה יכול לשים אותו על קיר אבן או קיר בית. זה מתחמם במהלך היום ומוריד את החום שוב בערב ובלילה.

ניתן להפיץ מרווה מיחורים וזרעים. הזריעה מתבצעת מסוף מרץ עד תחילת אפריל. שֶׁלָנוּ קומפוסט עשב וזרעים אורגני Plantura מתאים באופן אידיאלי לכך. הפריחה הראשונה מתרחשת בדרך כלל לאחר שנתיים. אסור לקצור צמחים צעירים יותר מדי, במיוחד בהתחלה, מכיוון שהם זקוקים לכוח לגדול. תוצאות טובות אפילו יותר מושגות עם ייחורים. לשם כך, במיוחד הנבטים הצעירים שעדיין לא נקשרו מופרדים מצמח האם ומשרשים באוויר דחוס (מיני חממה, בקבוק PET וכו').

יש להפרות מרווה מדי פעם. עם זאת, לא כדאי להשתמש בדשנים לעתים קרובות מדי, שכן זה יכול להשפיע לרעה הן על הטעם והן על קשיחות החורף. צמחי מרווה מבוגרים במיוחד נוטים להתגרות מלמטה. לכן יש לעשות טופיארי לאחר הפריחה או בתחילת האביב. כאן, הצמח מתקצר בסביבות 40-50 אחוז. רוב זני המרווה עמידים מאוד בגרמניה. באזורים עם אקלים קשה או במקומות חשופים, יש להגן על הצמח מפני כפור עם קצת עץ מברשת או צמר. ניתן גם להיערם מעט אדמה מסביב לדיסק השתילה. זה גם מגן על השורשים. אם ברצונכם לגדל זני מרווה מרובת צבעים כמו טריקולור או פורפורסנס, כדאי לשים לב במיוחד להגנה מתאימה לחורף. שני הזנים נחשבים עמידים עד -12 מעלות צלזיוס. לפיכך, ניתן לגדל את שני הזנים רק באזורי גידול היין הנוחים מבחינה אקלימית. עם זאת, ניתן לגדל מרווה גם בעציץ טרקוטה גדול יותר במרפסת. אתה יכול פשוט לשים אותו בביתן או במוסך לא מחומם במהלך החורף.

לקצור, לאחסן ולשמור את המרווה כראוי

את עלי המרווה ניתן לקצור מסוף האביב ועד הסתיו. אם תנתק את היורה הצעירים, זה מקדם את הסתעפות הצמח. בטווח הארוך אתה מקבל צמחים מוכנים ועבותים. עלי המרווה הצעירים משתלבים היטב עם כל מיני מאכלים, עליהם נדון בהרחבה בסעיף הבא. העלים הכי טעימים לפני שהם פורחים. אבל גם במהלך ואחרי הפריחה, הארומה מספיקה לעיבוד. פרחי המרווה אכילים. ניתן להשתמש בהם לקישוט כלים בצורה יפה מאוד.

אחסן מרווה זה קצת יותר קל מאשר עם עשבי תיבול דקים כמו ריחן אוֹ כוסברה. ניתן לשמור את המרווה במקרר עד שבועיים. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשאיר את העלים על הגבעול ולעטוף את צרור עשבי התיבול במגבת מטבח לחה מעט. בחנויות מכולת אפשר לקנות מרווה מיובשת לרוב. העלים היבשים עדיין טעימים, אבל רוב הניחוחות הולכים לאיבוד. גם אם לגננים רבים עדיין אין את זה על הרדאר, קל להקפיא את המרווה. אנו ממליצים על זה במיוחד אם אתה רוצה להוסיף את הכרוב לרוטב חמאה.

מרכיבים ושימוש

אנין עשבים יודע שה"אופסינאליס" בשמו הלטיני של החכם מעיד על שימושו ברפואה. השמנים האתריים הרבים במיוחד משמשים ברפואה העממית נגד התכווצויות, דלקות והזעה. החומרים thujone ו-cineole חשובים במיוחד כאן. אם מבשלים מרווה לתוך תה, יש לה טעם מר, אבל דווקא החומרים המרים הללו חשובים להשפעה האנטי דלקתית. בנוסף עשב בסיסי מינרלים רבים כמו ברזל ומגנזיום.

כמו בכל מזון, עם זאת, יש להיזהר ולהגביל את הצריכה למינון רגיל. כי תוחון וקמפור רעילים במינונים גבוהים מדי. יש להימנע ממרווה גם במהלך ההריון.

בתור עשב קולינרי, מרווה פופולרית במיוחד עם בשר ודגים. ניתן לשלב אותו במיוחד עם בשר עגל, כבש, עופות או ארנבת. מרווה משמשת גם בצלי סירים. למרות שכבר לא ניתן לתפוס את הטעם בפירוט לאחר תהליך הבישול הארוך, מרווה מעגלת את הרושם הכללי של הרוטב. המרווה גם מעגלת את הטעם של דגים שומניים כמו דניס, צלופח או צלופח. עדיף להניח עלה אחד או שניים בבטן במהלך הבישול. המרווה לא רק משתלבת במנות בשר טהורות, היא גם מעניקה לניוקי את טעמו המובהק יחד עם חמאה או שמן זית, למשל. העשב משתלב מצוין עם פסטה עם פטריות.

חָשׁוּב: המרווה ממיסה את הניחוחות בצורה הטובה ביותר בשומן. את העלים מחממים בשמן זית או בחמאה. עם זאת, תהליך זה צריך להתבצע לאט ובעדינות. טמפרטורות גבוהות מדי הורסים רבים מהמרכיבים והניחוחות היקרים. השומן צריך תמיד להישאר מתחת לנקודת העשן שלו בחימום!

בנוסף לשימוש כתה או עשב ארומטי, ניתן להשתמש בסוגי מרווה לבביים במיוחד כגון נצרת או אקסטרקטה לעישון. אם יש לכם מספיק מקום בגינה, תוכלו לשתול גם מרווה הודית מעושנת (Salvia apiana).

עֵצָה: בנוסף למרווה, מתאימים גם עוד כמה עשבי תיבול לצלייה. ריכזנו את הטובים שבהם בסקירה כללית.

מחלות ומזיקים

למרווה יש את הבעיות הגדולות ביותר עם תנאי התרבות. ריבוי מים וכפור כבד נסבלים בצורה גרועה. מחלות ומזיקים מתרחשים רק לעתים רחוקות בגינה שלך. לפעמים ה טחב אבקתי לְהוֹפִיעַ. מדי פעם גם צעד קרדית עכביש עַל. עם זאת, ניתן להתמודד עם שתי המצוקות ללא הרבה כימיקלים.

האם גם אתה חובב מושבע של מרווה? שתף אותנו בחוויותיך. אנו שמחים!